"א ר י א ל, א מ א לא בסדר … א מ א…" כך נשמע קולה מריה בשיחת הטלפון בבוקר ה- 3 למרץ.
"אני כבר מגיע…." השבתי בעברית, נכנסתי את המכונית ויצא בבהילות לביתה של אימי.
מריה, המטפלת של אמא, לא דיברה עברית ואני לא מדבר רוסית או רומנית, אבל הואיל ומעולם לא ציצלה אלי באופן דחוף כל כך, הבנתי שמשהו נורא אירע.
===============
הרכב נסע בדרכו לרמת גן מעצמו, ובמוחי עולות תמונות, רסיסי זיכרונות ופרידה מסבתא אסתר.
לימדה אותי לקרוא בגיל 5. ערב ערב אחרי עבודה פיזית מפרכת בחנות המכולת, אותה ניהלה יחד עם אבי, טרחה אמא לשבת ליד מיטתי ולהקריא לי סיפור או מחרוזת שירים, מתוך אחד מספרי ילדים שרכשה.
במהלך ההקראה הייתה אצבעה משרטטת קו דמיוני תחת כל מילה ומדגישה את הצלילים. את הסיפורים כבר זכרתי בע"פ, אבל אני המשכתי להמתין לצלילי קולה הרך, לריח גופה ובגדיה ולחוש בחיבוק גופה החם.
===============
אהבת הקריאה של אמא, הייתה מעוררת השתאות. לקרוא ולכתוב את השפה העברית, נראה שלמדה ברחוב או במהלך עבודתה בבית החולים העמק שבעפולה.
בפינות שונות של בית היו מפוזרים ספרים שקראה.
זוכר את שיפרה, אשה מבוגרת, כבדת משקל שהייתה בעלת הקיוסק שבקרבת ביתנו. היא מכרה עיתונים, דברי מתיקה, חוברות צביעה ובין היתר ספרים חדשים או משומשים לכל דורש. אהבתי את שיפרה, תמיד קיבלה אותי בחיוך וסוכריה צבעונית בידה הגרומה.
אמא, "נרשמה" לספריה של שפרה, ואני, לשמחתי, מוניתי כנציג האחראי על החלפת הספרים, מה שהכריח אותי להתמודד עם מילים ואותיות "מחוקים", כך קראנו לכתב ללא ניקוד.
===============
שיעורים ראשונים שקיבלתי על מין. על אחד ממדפי הספרים היה מונח, חבוי במידה מסויימת, ספר בשם "כל מה שרצית לדעת על מין".
הספר התגלגל לידי במקרה, בחיפושי אחר חומר קריאה. עיינתי בו בחנתי את השרטוטים בו וטרחתי תמיד להשיבו אל מקומו המדוייק.
יום אחד ניגשה אלי אמא ושאלה "האם אתה מכיר את הספר? רוצה שנקרא בו ביחד?" לא היתה איזושהי נימה של האשמה או כוונה להטפת מוסר בקולה.
אבל אני, מסמיק כולי, מזיע מבושה, חשתי כי נתפסתי בקלקלתי, השפלתי מבט ואמרתי "כן".
בשקט ובשלווה, מבלי שאבי יידע, לימדה אותי, מתוך הספר, על תפקידי הגבר והאשה במארג היחסים או איך באים ילדים לעולם.
זה היה עוד שיעור לחיים מפי האמא שלי. .
=================
הגעתי לביתה של אמא ברמת גן, בית בו גדלתי וביליתי שנים רבות מילדותי. מריה פתחה בפני את דלת הבית, נפלה על צווארי, ממררת בבכי וממלמלת שטף מילים ברומנית.
הצלחתי להשתחרר מחיבוקה והובלתי אותה אל חדרה של אמא. נכחו במקום אחי, קצין משטרה ואיש חברה קדישא, בוחנים את דמותה הצנומה והמכווצת, של אמא במיטתה תוך מילוי טפסים שונים.
=================
בגיל 59 החליטה שזה הזמן להוציא רשיון נהיגה. בחרה לה מורה נהיגה, על פי המלצת חברותיה והחלה לקחת שעורי נהיגה וללמוד תיאוריה.
מספר פעמים קיבלתי טרמפ במסגרת השיעור וחשתי בביטחון שהפיצה בחלל הרכב, נראה לי, שמוטי, מורה הנהיגה הצעיר (35 בערך) היה נפעם מהתעוזה והיכולת.
הצליחו להגיע לשיח אישית וקולח כאילו שני חברים שמכירים כבר שנים.
=================
למעשה, לאחר פטירתו של סבא חיים (אבי) כאילו נולדה מחדש ויצאה לחיים חדשים. הייתי כל כך גאה בה, כוח החיות שבה הלך וגבר והיא החליטה להתנער מן האובדן ותחושת האבלות ובחרה בחיים.
המצב הפך מביך, היו ימים שלמים בהם הייתי צריך לשמוע את קולה, להשמיע את עצמי בפניה והטלפון (אמצעי התקשורת המתקדם בימים אלה) צלצל וצלצל ובצד השני אין עונה.
=================
אמא בחרה להמשיך ולעבוד אחרי מות אבי אבל החליטה על סגירת חנות המכולת שבבעלותה. הבינה שמוקד הקניות החדש עבר אל הסופרים, סגרה את החנות וחיפשה עבודה חדשה. מיד שפשטה השמועה, לקוח המכולת לשעבר, מנהל סניף סופרסל בישוב פנה אליה בהצעת עבודה. "מוטי, אני בגילי לא מעוניינת לעבוד במשמרות", "אין בעיה אסתר אצלי את עובדת רק במשמרות בוקר" כך אמר וכך היה. וכשעזב לסניף ארלוזרוב בתל אביב, ביקש ממנה לעבור עימו.
קנאתי בחברי, לא פעם, שהגיעו לביתי ובעודי מתמהמה בחדרי למספר דקות, ראיתי אותם עסוקים עימה בשיחה קולחת על עניני היום. לא התביישה לשאול שאלות אישיות ונראה שקיבלה תשובות. לעיתים היה לי קשה להפריע את שטף השיחה וכל שנותר לי היה להצטרף ולהקשיב.
=================
היכרות עם אתרים ברחבי העולם הפכו ליעד עבורה. חודש בסין, חודשיים בארה"ב, קפיצה לבריטניה וכדומה.
יום אחד הגיע אלינו עם הודעה, אני לוקחת את הנכדים לרומניה. היו לה בימים אלה 4 נכדים בוגרים, שניים שלי ושניים של אחי, הבוגר בן 12 והצעירה בת 8.
יצאו לשבועיים וחזרו מרומניה עמוסי חוויות מהנות. וכששאלתי "איך התנהגו?" ענתה בקצרה "למופת", וכך היה, לא התעוררו בעיות, פעלו ע"פ הנחיותיה התנהגו למופת ונהנו.
=================
נזכרתי בתמונות מיום הולדת ה-80 הגיע למסיבה כהרגלה חתיכה ואלגנטית במיטב מחלצותיה. מתהלכת בהססנות אבל זקופת גוו מחייכת בעיניים בורקות משמחה. ערכנו לכבודה מסיבת יום הולדת, בחרנו לארח אותה ב"מסעדת נלו" שביפו. שמחתי על האפשרות להפגש כל בני המשפחה במסעדה באוירה שתזכיר לאמא ריחות, צלילים וטעמים של הבית מרומניה.
צופי והילדים טרחו במהלך החודש והכינו עבורה אלבום תמונות שלה ושל בני המשפחה. אמא הייתה מאושרת, שמחה והתרגשה מאוד, חשה שהיא מארחת את כל משפחתה, ילדיה ונכדיה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשתי פנים אל פנים עם המחלה הארורה.
ברגע מסויים, נראה היה שאמא מנותקת ולא מזהה את הסובבים אותה. האשה שהייתה מעורבת כל כך בחיינו וזכרה כל פרט בהם, כשלה. בשלב מסויים, כבר התביישתי בעבורה, כאשר אמרה "אין סיכוי לא תקום כבר מדינה יהודית בישראל" הייתה תחושה שחשה שהיא ברומניה וכל חווית החיים בישראל, כאילו נעלמו. התחושה הייתה קשה ומבלבלת, ואני הייתי עסוק בהסתרת הבושה מעיני הילדים.
זכרונות ופרידה ראשונה שלי מסבתא אסתר.
=================
זכרונות ופרידה שלישית.
הקבורה נקבעה לצהרי אותו היום, כך החלטנו אחי ואנוכי. ביקשנו מהחברים והמשפחה להפגש בבית העלמין קרית שאול.
מהלך הלוויה עבר בשקט, ונעצר מול מצבתו של אבי, ובור שנחפר עבור אסתר.
תחושה של שלווה אפפה אותי, אמרתי בליבי," אמא זו הפרידה האחרונה, עכשיו את מגיע אל אהובך" המפגש היה בלתי נמנע.
רסיסי זכרונות ופרידה:
זוג שנולד בכאב בצל המלחמה הגדולה, מחובר בעבותות ניגוד, אהבה, כבוד הדדי וקבלת השונה. החיוך מחליף עיניים, נוגעים, מחבקים, כאשר זר לא יראה את כאב פצעי העבר ופערי הדור בין השניים.
הוא, בחליפת שני חלקים שחורה אפורה, נעול בנעלי עור אורטופדיות (תמיד) מצוחצחות ומבריקות, תספורת חייל קצרצרה עברה בשיערו הלבן, שובל האפטרשיב רודף אחריו.
והיא, בחולצה אופנתית תואמת עונה, חצאית שמכסה עד ברכיה, בנעלי גולדה צבעוניות, תיק קטן תלוי בהצלבה על כתפה, עטופה בריחות השאנל אותם אהבה.
הלבוש נבחר בקפידה, נתפר והותאם למבנה גופה, בצבעים תואמים לעונה ולסוג האירוע.
כאשר נגעו ברחבת הריקודים, תלאות היום ומהלכי העבודה הפיזית הקשה, כאילו אופסנו והושארו מאחור.
ריקודי הוואלס והטנגו המוכרים והאהובים עליהם, הבהירו אש, שניהם זהרו, באחת נראו מחוברים ובשניה, מתנתקים ומעופפים בסחרור.
ואני הקטן, בוהה בהם מוקסם, בתחילה התביישתי במהלך ופומפוזיות תנועותיהם, אבל התחלתי סופג את המבטים וחיוכי האורחים סביבי, פן חדש של אהבה ובחירה בחיים נגלה לעיני, וקינאתי.
אלה היו סבא חיים וסבתא אסתר, הורי. (השם ניתן להם ע"י ילדי, שלא זכו להכיר את סבא חיים בחיים רק מתוך תמונות וסיפורי משפחה) מחפשים כל הזדמנות לשמוח.
=================
שבעה ישבנו בביתה, מארחים מעט אנשים שנותרו מבני דורה וחברים שחלקו לה כבוד. זה היה זמן להעלות זכרונות, לבחון תמונות ומזכרות מן העבר ולהרגיש מפגש אחרון עימה לפני שיוצאת מחיינו ונפרדת מאיתנו.
מתוך אלבום התמונות
שער העליה. סבתא אסתר, עולה חדשה מרומניה הגיע לישראל בשנת 1954 יחד עם חיים, בן זוגה, ובנה בן השלוש. לאחר שלושה ימי קליטה בשער עליה בחיפה, הועברו למשכן של כבוד ושוכנו במאהל המעברה שבעפולה.
הסיפור מספר, על מעברת עולים מעורבת, שוכני אוהלים בפאתי העיר עפולה, למרגלות גבעת המורה. במעברה היה צריף בודד ששימש כמחסן לכלי העבודה של עובדי קק"ל.
עבודה לא הייתה בימים ההם, אבי נשלח לעבודות יזומות בנטיעות יערות קק"ל, ואימי הפכה לעקרת אוהל.
בתום שבוע לשהות במעברה, החליטה שבני משפחתה לא יגורו יותר באוהל וכלי העבודה ישכנו בצריף.
פרצה את דלת הצריף פינתה את כלי העבודה והעבירה את המשפחה לצריף.
לא עזרו צעקות ואיומי מנהלי העבודה, ההחלטה נפלה והמשפחה זכתה ב"ארמון" בשטח 3X3מ'.
=================
הצוות הרפואי. אחות בבית חולים, מי מאמין איזה אומץ צריך אדם על מנת להיענות לאתגר שכזה.
פליטת שואה, שאת שנות הלימודים כילתה בשואה ואת השכלתה הבסיסית רכשה במחנות עבודה באוקראינה, דוברת עברית עילגת גויסה לשמש כאחות, מחלקת ילדים בבית החולים העמק.
כך נהגה לספר "הם שאלו אם אני יכולה" אמרתי "כן" וכמו שאומרים השאר הסטוריה. סיפורי אהבה קשרי אחווה מתמשכים עם מנהלי המחלקה, צוות האחיות והמטופלים.
=================
גביעים ומדליות. אמא בזכות זיכרון פנומנלי ויכול ניתוח המשחק, הפכה אלופה בברידג', משחק אותו למדה בגיל 60 עם היציאה לפנסיה.
שיחקה 2-3 ערבים בשבוע, יצרה לעצמה קבוצת חברים חדשה, בני זוג למשחק המתוחכם ובימים שלא יצאה למשחק במועדון הברידג' המקומי נפגשה עם חברותיה, לערב משחק באוירה ביתית.
ניסתה מספר פעמים למשוך אותי ללמוד את המשחק אבל, לצערי, לא הייתי פנוי נפשית לכך.
=================
תעודת עובדת מוערכת. בסופר זכרה את הקודים המתחדשים בטרם הוזנו למחשב (8 ספרות בע"פ), מדי פעם נפגשנו זה במקום עבודתו של זה.
היה מפליא לשמוע את קריאת קופאית א' בת 30 לערך, "אסתר מה הקוד ל…" וזו משיבה מרחוק "12345678".
=================
דוגמנית הבית, פלייר החברה. אמא אהבה את הביקורים במשרד שלי בתל אביב, נראה לי שאהבה יותר את המפגש עם העובדות שיכלו היות בנותיה.
כשנכנסתי למשרד הייתי נפעם מיכולת התקשור שלה והכבוד והאהבה, שהבנות רחשו לה.
בהתלבטות שייווקית שהיתה לנו התייעצנו בראשי הצוותים לגבי בחירת תמונת אישה מבוגרת, שתתנוסס על הפלייר, ומיד פה אחד נבחרה תמונת של אסתר.
סיפור חיי קשור קשר עבות לאימי וקשה לי לסכם חיי אדם, במילים, אבל יכול לאמר שדמותה של אימי (סבתא אסתר) מלווה אותי
