בלוג

הפוסט, כנפי הרוח, נכתב מהתנסות אישית, ע"י דני ורבוב, שותף לשינויי.

 

השעה 06:15.

אני חוזר מתפילת שחרית ומגלה שסבי בן ה – 95 נפטר בלונדון. אני נמצא בישראל, במרחק אלפי

קילומטרים משם ורוצה בכל מאודי להיות נוכח בהלוויה.

אני מפעיל את המחשב ובודק טיסות. התאריך הוא יומיים לפני יום כיפור ואני חייב לחזור הביתה

לחג. אם זה יעבוד, אצטרך לנסוע לאנגליה ולחזור ממנה תוך 24 שעות. אני עדיין לא יודע באיזו שעה

הלוויה… אמי אומרת שהיא תערך ככל הנראה אחר הצהריים.

אתר אחד מציע טיסה בעוד שבעה ימים.

אני מנסה אתר נוסף – יש טיסת אל על ללונדון ב- 09:15. אני מתקשר למחלקת ההזמנות אך היא נפתחת רק ב- 8.

אם יש לי סיכוי להגיע ללוויה בזמן, זו הטיסה.

אין לי זמן לבזבז.

אני גר במרחק שעה וחצי מנתב"ג. שעתיים זה נסיעה סבירה בשעת בוקר. הטיסה עצמה אורכת

חמש שעות, בנוסף לזמן שיידרש להגיע ל שדה התעופה ולבית העלמין באנגליה.. .

אני מנסה להיזכר בכל סוכני הנסיעות שאני מכיר ואחותי מזכירה לי את דון (שחר בעברית), מכרה

משותפת עם שם הולם.

"אני יכול להתקשר אליה ב- 6:30"?

"חכה עד 7," היא אומרת.

אני מתקשר ב- 6:45.

בלי להסס לרגע, היא שואלת אותי כמה זמן ייקח לי להגיע לשדה התעופה. אני אומר שעה ועשרים

דקות בתקווה, והיא בודקת אם יש מקום פנוי במטוס.

היא מזמינה לי כרטיס, אבל מזהירה אותי שהשער נסגר ב – 8:25 ,50 דקות לפני ההמראה. כלל

בטחון נוקשה במיוחד.

השעה 6:55.

אני לוקח מכל הבא ליד – תיק, ספר, מכונת גילוח, מחליף בגדים לחליפה (ירדתי מעניבה), קצת

מזומנים בריטיים ודפדפת לכתוב בה את ההספד שלי (אם בכלל יתנו לי להספיד). אני צועק

למשפחה להתראות וממהר לצאת.

"הדרכון שלך עליך?" שואל בועז, השכן שלי, שמסיע אותי לשדה.

נכון. רעיון טוב.

השעה 7:00.

אנחנו מקווים להגיע לנתב"ג עד 8:25. הסיכויים לא לטובתנו.

אז אני מבין שזה כבר לא בשליטתי.

אני מרפה… ומפקיד את מזלי בידי ריבונו של עולם.

אנחנו בוחרים לנסוע בנתיב המהיר ביותר, לכאורה. כביש ירושלים-ת"א נשלל בשעות הבוקר

העמוסות .

"הכביש לאריאל יהיה מלא במשאיות," אומר בועז. "בוא ניסע דרך צומת תפוח".

מעכשיו אני מסתמך על מכשיר ה ג'. פי. אס האישי שלי – גאולה פרטית סביבי.

God's Personal Service

אנחנו נוסעים, אני ממלמל תפילה חרישית לאורך כל הדרך והנסיעה זורמת.

עד 8:25.

השעה שבה סוגרים את שער העלייה למטוס.

ואנחנו תקועים בפקק ליד אלעד.

אבל אני עדיין עם הג'י. פי .אס.

אני מתקשר לבעלה של הבוסית שלי לשעבר, בעל תפקיד בכיר באבטחה בנתב"ג. המספר שלו שמור

לי בנייד. לא דיברנו שנים.

הוא עונה ומבין את המצב, אבל אין יותר מדי תקווה בגלל כלל הברזל הזה, סגירת השער 50 דקות

לפני ההמראה.

"תתקשר אלי בעוד 10 דקות," הוא אומר. "אבדוק אם אני מצליח להשיג את ראש מחלקת האבטחה.

תמשיך לנסוע".

השעה 8:40.

אני מחזיר לו צלצול. "עדיין לא הצלחתי. תתקשר אלי כשאתה מגיע לשדה."

השעה 8:55 . אנחנו מגיעים לנתב"ג.

הטיסה ב- 9:15.

אני יוצא מהמכונית בזריזות, נפרד מבועז שמבטיח לחכות ולראות שאני מספיק להגיע לטיסה,

וממהר לתוך אולם הטיסות היוצאות.

אף נוסע לא נראה באופק. רק אנשי אבטחה.

כאילו חיכו רק לי.

כאילו ה' הקים את כל שדה התעופה הזה לרגע הזה בלבד.

"אדוני," עוצרת אותי מאבטחת בעודי רץ כמו יוסיין בולט לדלפק הצ'ק אין. "אפשר לעזור?"

אני אומר לה שאני חייב להגיע לטיסה ללונדון של השעה 9:15, הלוויה של סבא שלי, וכו', והיא מפנה

אותי לפקיד.

השעה 9:00.

"אפשר לקבל את הכרטיס שלך, מר ורבוב?"

"אין לי כרטיס. הזמנתי רק לפני שעתיים."

היא מתבוננת ברשימת הנוסעים.

"אתה לא ברשימה."

"מה?"

המחשב כנראה לא רשם אותי עדיין .

ואז, משום מקום, מופיע חליפה ועניבה עם אוזניה.

"מי זה ורבוב?"

בעלה של הבוסית שלי לשעבר מצא את ראש מחלקת האבטחה.

9:05.

הוא מדבר עם פקידת הצ'ק -אין, מביט בדרכון שלי ואומר לאחד מאנשיו ללוות אותי אישית כל הדרך

לשער העלייה למטוס.

בלי בדיקה ביטחונית.

בלי כרטיס.

אפילו בלי להופיע ברשימת הנוסעים.

9:10.

בועז מתקשר אלי. שכחתי ממנו לגמרי. "הגעתי. תודה."

במטוס, העמוד הראשון שאני פותח, בספר היחיד שהבאתי עמי, נותן לי את הרעיון שאני זקוק לו

לכתיבת ההספד.

אני נוחת בנמל התעופה הית'רו, גשם עז ניתך על האיים הבריטיים, גשם זלעפות. אני קופץ למונית

הראשונה שבנמצא ומגיע לבית העלמין עוד לפני הזמן .

והשמש מפציעה ומפסיקה את המטר בדיוק ברגע שבו אנו מובילים את סבא שלי לקבורה.

ליד הקבר, שרים "אשא עיני אל ההרים. מאין יבוא עזרי"

אני נושא עיני השמימה ומודה לה'.

כשאפשרתי לו לנהל את העניינים, הוא לימד אותי שהכל מסתדר לנו בדיוק איך שצריך להסתדר.

שכל העולם הזה לא נברא אלא בשבילי. (כנפי רוח)