"אוף שוב חסרה לי המילה" נפלט המשפט מפי, חשבתי על גבולות הזיכרון ומיד נלוות לכך מחשבה מצמררת "האם אלה סממנים ראשוניים של דימנציה או מחלת האלצהימר?"
מספר פעמים במהלך היום, אני נתקל בארועים מסוג זה. מילה פשוטה שחסרה, לא מסובכת, כזו שאני מכיר.
יודע לתאר אותה ומכיר את פירושה או שמו של אדם שאני מכיר, רואה את פרצופו לנגד עיניי, יודע לספר את סיפור חייו וקשריו עימי, אבל שבמו….קשה לי להזכר ברגע זה.
המוח, כמו כל איבר בגוף, עובר תהליכי התבגרות ונשחק במהלך השנים. הזיכרון מכזיב והופך לפחות טוב, שליפת המידע איננה מהירה כבעבר והיכולת לשמור על הריכוז הולכת ומתקצרת.
החשש הגדול שמלווה אותי, לאורך שנים, הוא מהתפתחות דינמציה או לדוגמא מחלת אלצהיימר.
חשש דומה לזה, כנראה מתחיל לקנן בלב רבים מאיתנו, כאשר אנו מתקרבים גיל ה- 50. זהו שלב בחיים בו חלקנו החל לפגוש בירידה קוגניטיבית, ברמה כלשהי.
והחשש מהירידה ביכולות הקוגניטיביות שלנו, לאלה שאינם מטמינים ראשם בחול, מחייב בפעולה.
מחקרים מראים כי, בניגוד למה שאנו סבורים, לא מדובר בגזירת גורל. אימון טוב למוח, עשוי לשמור על תפקודו ולהאט את הנסיגה הקוגניטיבית הטבעית.
רבים עוברים לקרוא ספרים, אחרים פונים לפתרון תשבצים מתוך הבנה שזה יכול לסייע, השאלה האם זה מספיק?
סיפור אישי וזיכרון
שנים חייתי בצל מחלתה של אימי. בשלהי חייה, טרם נפטרה, התפתחה במוחה מחלת האלצהיימר וסממניה השפיעו על תפקודה יומיומי, החל מגיל 75 לערך.
ראיתי מול עיני את אימי דועכת, ובמהלך מספר שנים הפכה מאדם פעיל יצירתי ומתפתח, לשבר כלי, סיעודי, שלא מזכיר במאום את דמותה ואישיותה.
כבר בשלבים הראשונים של התפתחות המחלה היה לי קשה לקבל את מצבה, למרות שעדיין זיהתה אותי ואת היותנו קשורים זה לזו.
התקשורת עמה הלכה והצטמצמה , אבל כל זמן שזיהתה את היותנו קשורים זה לזו, גם אם היה זה, בצורה לא מילולית, שמחתי לכל שביב חיוך וביטוי של תקשורת.
המשבר ארע, ביום בו הפסיקה לזכור את שמות ילדי ולא חשה שהם נכדיה ואני חלק ממנה, גם בקשר בלתי אמצעי. ההכרה שיום זה הגיע הייתה קשה מנשוא.
היא הציפה בי תחושה של אבל על אובדן אדם בעודו בחיים, יום שציין עבורי את הפרידה הראשונה מהאמא שלי.
פנסיה כתחילת חיים
נזכרתי בתהליך הפרישה של אמא מהעבודה, ארוע שלווה בתדהמה במשפחה המורחבת שלנו. דרכה הייתה שונה ולא איפיינה פורשים אחרים. מרביתם פרשו עייפים לאחר שנות עבודה ממושכות.
הם תפסו את היציאה לפנסיה, כדרך לממש את חלום החופש והמנוחה, אליה יחלו, במהלך השנים האחרונות לעבודתם.
ואילו, אמי, בחרה לתעל את תחושת החופש שלה למישורים של עבודה, למידה ובילוי חברתי וחוויתי.
לעבודה, פרצה בתפקיד קופאית בסופרסל במשרה חלקית, עבודה אותה אהבה וזיכתה אותה באהבת צוות הקופאיות הצעירות והלקוחות.
לא פעם, בעת שביקרתי אותה במקום העבודה ראיתי את תור הלקוחות המבוגרים, שבחרו לעבור בקופה שלה, למרות שהקופות האחרות היו פנויות.
הצלחתי לשמוע את קולה מקדמת אותן ב"איזו שמלה יפה קנית" או "מי הספרית שלך?", שיחות חולין קצרות עם הנשים או לחילופין את שיח הגברים שהישירו מבט ואמרו "אסתר, את נראית נהדר היום" באקט של חיזור.
ואז מהקצה המרוחק של שורת הקופות , קטע קולה של קופאית צעירונת כבת 25 את שתף השיחה בקריאה,
"אסתר מה הקוד ללחמניות הקלעות?"
וזו, מבלי להסיר מבטה מלקוחותיה, שולפת מזכרונה ומשיבה בקול קוד בן 8 ספרות.
"הבנות" כך קראה להן, "יודעות שאני זוכרת בע"פ את כל הקודים שלא הוכנסו לקופה, כמו מחשב" אמרה לי פעם, עוד בטרם הכירה מהו מחשב או למדה כיצד להפעילו.
גבולות הזיכרון האם הם מכשול להתפתחות ושינוי?
אחד התחומים שלמדה ולימים יצר עבורה קבוצה חברתית חדשה, שלא הכירה בעבר, היה משחק הברידג'. פעמיים בשבוע בשעות הערב נפגשו החברים במועדון הברידג' המקומי למדו ושיחקו יחד עד שעות הערב המאוחרות.
בערבים האחרים, בהם הייתה חופשיה מעיסוקיה החברתיים האחרים, אירגנה קבוצת חברות נוספת, שנפגשו בביתם למפגש חברתי ומשחק ברידג'.
לימוד המשחק עורר בה את הרצון לתחרותיות ומאז החלו גביעים ומדליות לאתר את המזנון בסלון ביתה. לימים, הגיעו מסין אלופות העולם בברדג', לתחרות ראוה בגני התערוכה והתמודדו מול 150 זוגות שחקנים מישראל.
הזוג היחיד שניצח את האורחות מסין, היה הזוג של אסתר.
אקצר את הסיפורים אודות מסעותיה סביב העולם אבל לו"ז הביקורים שלה בסין, ארה"ב מדינות סקנדינביה וכד' היה צפוף.
השיא היה בהחלטה שלה לקחת, לבדה, את שלושת נכדיה, כשהיו בגיל ההתבגרות, לטיול שורשים ברומניה.
מרחיבים את גבולות הזיכרון
עדיין מרגישים שהמילים נתקעות?
האם שמות אנשים מוכרים החלו לחמוק מזיכרונכם?
קיימת אפשרות להפעיל את מוחנו ולעקב התפתחות מחלות אלה. כמו שאנחנו פונים לפעילות ספורטיבית, כדי לשמור על השרירים, זה הכרחי ללכת ל"חדר כושר" כדי לאמן את המוח.
בחרתי להתמודד עם הפחד באובדן הזיכרון להישיר מבט ולהתמודד עם בעיות השליפה והזיכרון שלי.
החלטתי שבאמצעות עבודה באימון המוח, בצורה שיטתית ומסודרת עם הדרכה ומעקב מקצועי, אוכל לעכב את התפתחות התופעה.
חיפשתי בגוגל ופגשתי שתי חברות שפתחו תוכנות בשפה העברית שעוסקות באימון המוח.
