הפוסט, על החיים ועל המוות, נכתב מהתנסות אישית, ע"י עינת פורר חסון, שותפה לשינויי.
——————————————————————————————————
מאז שאני זוכרת את עצמי אני עסוקה בחיים ובמוות. כבר כילדה החיים והמוות סיקרנו אותי.
תמיד עניין אותי לחוות דברים, להתנסות ולחיות את החיים במלואם ומנגד הייתה בי סקרנות כלפי המוות, הלא ידוע והלא נודע.
לצערי ליוויתי את ארתור (בן זוגי) בדרכו האחרונה, זה היה מסע מטורף שעולה על כל דמיון ועל כל הבנות החיים.
זה הביא את החיים שלנו לקצוות שלא דמיינתי ודרש התמודדות יומיומית עם הלא נודע.
בשלב הראשון החזקתי חזק בתקווה וסירבתי להאמין שיש סיכוי שלא נתגבר על המחלה הארורה הזו, אך בהמשך לא נותרה תקווה, המצב התדרדר ברמה הקוגניטיבית, בעוד הגוף נשאר שלם ואיתן.
היה לי דימוי שנכנס לו עכבר לראש וכל יום הוא אוכל עוד ועוד חלקים במח.
לאט לאט הלכה השפה ואתה גם תפקודים. אני יודעת שזה נשמע לא ברור ולכן אנסה להסביר מעט.
נסו לדמיין משהו שלאט לאט לא מבין דברים בסיסיים.
אצלו זה התחיל מאיבוד יכולת קריאה וכתיבה, המשיך בחוסר הבנה של מספרים, בהמשך השפה הלכה והתדלדלה, ובסוף חלקים מההבנות נעלמו.
בשלבים מתקדמים של המחלה הוא הגיע למצב לא אנושי, הגוף היה שלם, אבל מעבר לזה לא היה הרבה.
היה רגע של מעבר ברור ממקום של תקווה למקום שהוא תמצית האהבה, מקום של ליווי של בן אדם שנותר בעיקר גוף ולרגעים קטנים גם אור ממה שהיה.
זה מקום שדורש המון התכווננות ובתוך זה גם דורש להחזיק חזק מאד בחיים, להחזיק את האהבה, להחזיק יש מאד גדול. זהו בעצם מהות הגם וגם.
היה צורך להחזיק את כל הדברים הטובים שיש בחיים ועם זאת להחזיק את זה שחלק מהם עוד מעט לא יהיו ומה שיישאר זה רק זיכרונות.
תוך כדי שחרור התקווה הייתה לי הבנה שמה שהיינו לאט לאט הופך להיסטוריה.
ידעתי שיש בי אהבה גדולה, חיבור חזק, ילדים משותפים, אבל אני צריכה להסתכל קדימה ובו זמנית להיות ברגעים מאד קשים.
בכל פעם שהרגשתי שהגענו לתהום, נדהמתי לגלות שהתהום עמוקה וקשה הרבה יותר ממה שחשבתי ויכולתי לדמיין.
בתוך הטירוף הזה נאחזתי בדברים קטנים, ברגעי תקשורת איתו, בחיוך של משהו ברחוב, עיניים טובות, באנשים הטובים שהקיפו אותנו.
כל הזמן המשכתי לנוע קדימה לא מתוך אינרציה, אלא מתוך בחירה של הטוב ושל היכולת שלי להחזיק את הגם וגם הזה.
בשום שלב לא ויתרתי על הבחירה, גם כשהבחירות היו מאד קשות. בכל רגע בחנתי את המצב, עצרתי להתבונן והגבתי בהתאם.
על החיים ועל המוות – מותה של אמא
לצערי שוב נפגשתי מול התמודדות עם המוות, השנה, עם מותה של אימי.
זו הייתה התמודדות שונה לגמרי. אמא הייתה במקום אחר, מאד נוכחת, הישירה מבט אל המוות.
היא ניהלה את האירוע ובחרה להיפרד מכולנו. זה היה מסע שונה לגמרי, הוא לא יותר קל או יותר קשה, פשוט מסע אחר.
זה מסע של פרידה מחלקים תוך כדי שיח. מסע שיש בו דיבור על המוות, חיבור אליו ואל החיים כל הזמן. בשלב מסוים אמא אמרה שהיא סקרנית לגבי המוות, היא נתנה לזה הרבה מקום בשיח.
היא אפשרה לכולנו לעטוף אותה באהבה וידעה שנגעה בכל כך הרבה אנשים בחיים שלה והגיע הזמן להיפרד וככה היא בחרה להיפרד, בלי פחד.
לא עזבנו אותה לרגע בשבועות האחרונים, ניצלנו כל דקה איתה, עטפנו אותה, ליטפנו אותה, דיברנו על המוות הקרב ובא, צחקנו ואפשרנו לכל מה שבא להיות.
היו רגעים מאד מצחיקים, היו רגעים מאד עצובים והיו רגעים מרגשים, היה פחד וכאב, היה הכל מהכל.
מאז שארתור חלה ליוויתי משפחות נוספות שהצטרפו למעגל חולי סרטן המח בפרט ומחלות סופניות בכלל.
גם היום פונים אלי לא פעם אנשים שמשהו מיקיריהם נפטר או שהוא בסוף דרכו ואני נפגשת עם המלווים, עוזרת להם להיפרד, לתמוך בילדים ואני בעיקר שם איתם, בתופת, בפחדים ובחששות מכל הלא נודע.
אני חושבת שלרוב האנשים קשה להסתכל ולהבין שזה הסוף.
ברגעים הקשים הם מעדיפים להתעלם מעננת המוות שנמצאת מעל ראשיהם ולמעשה לא נפרדים עד שמשהו חיצוני מביא את הפרידה ואז כבר אין הזדמנות לעשות תהליך.
משמעות תהליך הפרידה
אני רואה בתהליך הפרידה זכות גדולה.
תהליך פרידה מאפשר השלמה והזדמנות להמשיך הלאה.
הוא מאפשר סגירת מעגל, הוקרה של שני הצדדים וסגירת קונפליקטים לא פתורים.
הפרידה לא ממסכת על הכאב, התסכול או הגעגוע, אך היא מאפשרת להישיר מבט להמשך הדרך.
אני פוגשת לא פעם אלמנים/ות ומשפחות שהלופ ממשיך, הכאב על מה שלא נאמר מנהל אותם ואז מה שמגדיר אותם זה האלמנות, הכאב או הסבל ממה שהיה ולא החיים של כאן ועכשיו.
לפעמים המוות הוא פתאומי ואין מקום לפרידה מובנית, אבל בחיים יש הזדמנות לדבר על הדברים ולחשוב עליהם גם כשהם רחוקים.
כוונתי היא בין השאר להכין צוואה. ארתור ואני כתבנו צוואות עוד כשהיה בריא. חשבנו על הדברים יחד, כששנינו היינו במקום טוב.
אין הדבר אומר שהזמנו את זה, נתנו לזה מקום בחיים שלנו.
הכנת הצוואה הייתה לא פשוטה, אבל היא הייתה הזדמנות לחשוב על המון דברים שאחרת לא היינו מדברים עליהם.
לאחר מותו של ארתור הילדים שאלו אותי מה יקרה להם אם גם אני אמות.
השתדלתי לא לכסות על הפחד, דיברנו על זה ושיתפתי אותם שאבא ואני חשבנו מראש על מה יקרה במצב כזה.
הזכרתי להם שהם לעולם לא יהיו לבד בעולם, שיש לנו משפחה תומכת וחשבנו יחד לאן הם ילכו.
השיח איתם לא העלים את החרדה, אבל הוא נתן לה מקום. אף רגע לא כשיקרתי להם בקטע שאין סיכוי שזה יקרה, לא ניסיתי ליפות את המציאות, הרי הם כבר למודי ניסיון שדברים יכולים לקרות.
לצערי אנשים חושבים ששיח על המוות מעלה את החרדה הקיומית, אבל למעשה חרדות קיומיות יש לכולנו, כולנו חושבים מה יקרה אם… ושיח מסוג זה פותח ערוץ ונותן מקום להציף את החרדה ובסופו של דבר זה מאפשר לה לרדת.
זה לא שהיא נעלמת, זה לא שהילדים שלי לא חושבים מה יקרה אם…. אבל יש ידיעה שהם יהיו בסדר, שהעולם לא יקרוס. לא תמיד יש לי תשובה לכל השאלות שלהם,
אבל אנחנו יכולים לדבר על הכל ושיח פתוח מספק להם ידיעה שלא משנה מה קרה או יקרה, הם יכולים לדבר עליו, כי על הדבר הכי מפחיד כבר דיברנו ולא קרה כלום.
למעשה שיחות מסוג זה מרחיבות את היריעה ומאפשרות פתיחות בכל תחומי החיים.
אם נאפשר להם ולנו להרחיב את המנעד נוכל להיות יותר אוטנטיים ולחיות יותר בשלמות ופחות טו פייק איט.
כשאני עצובה ואני מתגעגעת לארתור או לאימא אני לא מפחדת לבכות לידם, אני יכולה לדבר את הכאב שלי והכל בסדר, כי יש לזה מקום.
אנחנו יכולים לבכות יחד ולצחוק על הדברים, יחד לקטר על העולם, וליצור שותפות תומכת ומעצימה, כולנו באותה סירה.
כשיש הרחבה של המנעד יש בריאות נפשית והיא מאפשרת צמיחה גם מתוך כאב.
על החיים ועל המוות – השליחות שלי
אני רואה במקצוע שלי שליחות (מי שלא יודע אני מטפלת באומנות), כי אני חושבת שמפגש עם אנשים מאפשר פיתוח קשר ומרחב לשינוי ואני רואה בו הזדמנות.
אני מזמינה אתכם, אם אתם מכירים משהו שמלווה משהו בסוף דרכו או שקרוב נפטר, לפנות אלי. זה יכול להיות מפגש שניים, או יותר, כי אני יודעת שבתוך הטירוף אין זמן וכוח.
גם מפגש אחד או שניים יכולים לעשות הבדל משמעותי, להראות צדדים אחרים, יכולים אפילו לרגע לעזור להרים הראש, וזה משמעותי בנקודות הזמן הזו.
האפשרות שמשהו יתבונן בך, יבין ויהיה שם בשבילי, בעמדה של הכלה והכרה היא מאד משמעותית, בטח משהו שהיה שם.
אם זה בשרון אני מגיעה לאנשים הביתה ברגע אקוטי, רגע לפני הלוויה, רגע אחרי שמשהו נפטר, מדברת עם הילדים כשהכל נראה מאד אבוד, עוזרת לסדר את הראש לפני הלוויה או שבעה.
יחד אנחנו מנסים להבין אם יש דברים שחשוב שיקרו, מה הרצונות של כל אחד.
זה מצב שמצד אחד אתה מבין שמשהו גדול קרה ומצד שני אתה מבין שאתה עוד לא מבין כלום.
אחרי שמשהו סבל מאד יש הקלה גדולה כשזה נגמר, אבל יש בו זמנית כאב גדול על האובדן והמקום הזה הוא מאד מטלטל. אני פה בדיוק בשביל הרגעים האלה.
כמובן שמקבלת בקליניקה גם וגם וגם ולא רק בעיות מסוג זה. עובדת רק עם מבוגרים.
אשמח לשיתופים.
